כשנותנים לנהר לזרום מספיק זמן, גם חליפות בעלות כריות כתפיים מצליחות להישטף מן העולם. בתקופה בה ללבוש ג’ינס למשרד קורה גם מחוץ לטווח ה-Casual Friday, נותרה מלתחת היום-יום העמלני שלנו מעט מבולבלת. טרנינג אפשר? וחולצת טי שהילדים עיטרו ברוב יצירתיות אקספרסיוניסטית? חברה שואלת. יעל רוזנולד יניב מורידה שאריות פלסטלינה מהג’קט ויוצאת לבדוק.

“תנו לנהר לזרום // תנו לכל החולמים // להעיר את האומה” שרה קרלי סימון בעוד רחובות ניו-יורק נשטפים בהמוני לובשי חליפות נטולי פנים ומלאני גריפית’ כתומת שיער ותכולת צלליות אחת, בפתיחת הסרט “נערה עובדת” (1988).

בתחילת הסרט, טס מק’גיל (גריפית’) היא מזכירה זוטרה מלאת אמביציה, שמעשירה את עולמה גם בקורסים של ניתוח שווקים, וגם בקריאת מדורי רכילות צהובים. בהתאמה, היא לובשת מעיל עור (לכאורה) עצום מימדים, עוטה תכשיטי ענק, ומתהדרת בפריזורה שהייתה נראית הולמת גם על סינדי לאופר, מהדורת שנות ה-80. כשהיא עוברת לעבוד עם הבוס-ליידי, קת’רין פרקר (סיגורני וויבר), יחד עם נאום ההעצמה הנשית, היא מקבלת גם שיעור ראשון ב”התלבשי להצלחה” – “אנחנו צוות, טס, וכצוות יש לנו מדים: פשטות, אלגנטיות, ללא דופי”. “התלבשי ברישול, והם יבחינו בשמלה. התלבשי כהלכה, ויבחינו באישה”. קוקו שאנל.

משבר אמון באנושות מוביל את טס מק’גיל הישר לזרועות שמלת קוקטייל שחורה ממלתחתה של הבוסית, לתספורת חדשה ולמסיבה בה היא משנה את גורלה ומקבלת גם את הריסון פורד על הדרך.
המהפך המלתחתי מחלחל גם לשעות הבוקר, וטס מופיעה במשרד בחליפות אפורות סולידיות, חולצות צווארון לבנות מעומלנות ואיפור מינימליסטי תואם. כמו כן, כריות כתפיים אימתניות כציוד חובה למתקדמת בסולם החברתי.

כי ככה זה בשנות ה-80. אם את רוצה להיות חלק מסביבת העבודה, את צריכה שתהיה לך “חליפת כוח” (Power Suit). וחליפת כוח היא כזו שמעניקה לך מבנה גוף של סופר-מן מסוקס. כולל מוטת כתפיים שבהחלט יכולה לסייע לך לעוף.

היא לא קיבלה את המזכר שמסביר כי מי אשר באמת מעוניינת לשנות את גורלה, זקוקה לשמלה כחולה.

גת’ה אמר “אנחנו אוהבים להרהר בכחול, לא בגלל שהוא מתקדם לכיווננו, אלא כיוון שהוא מושך אותנו אחריו”.

יש לפחות 50 גוונים של כחול, והוליווד אוהבת את כולם.

כשאולפני “דיסני” רצו להדגיש את שונותה של בל (“היפה והחיה”), הם הלבישו אותה בשמלה כחולה. היחידה בכל העיירה שלבשה כחול. עליסה ושמלתה הכחולה יצאו להרפתקה בארץ הפלאות, דורות’י פסעה בשמלת משבצות כחולות בדרך הלבנים הצהובות, ואפילו וונדי התעופפה לה דרך החלון בעקבות פיטר פן בכתונת תכלכלה.

היותו צבע “מגדרי גברי” החל מהמחצית השניה של המאה ה-20, העניק לגיבורות הסרטים אשר לבשו כחול “הרחבת תכונות במבצע 1+1”, עם מבנה אישיותי יציב, נועז וייחודי יותר.

“אה, למי יש זמן להתעסק בשטויות האלה!” היו מפטירים בבוז אנשי “הצווארון הכחול”. “אנחנו בקטע פרקטי כאן!”

בשלהי המאה ה-19, אם עבדת עבודת כפיים מרבית שעות היממה, ופחות הייתה לך האפשרות להתארגן על מכונת כביסה (שהייתה, בראשית דרכה, עבודת כפיים לא קטנה בפני עצמה), הכי טוב היה שהבחירה המלבושית שלך תתבסס על ערכים כשימושיות ועמידות. וזה היה בדיוק העניין עם הבחירה במדים כחולים – איכשהוא, הלכלוך והג’יפה המרחבית פשוט נטמעו בהם.

אוסקר וויילד הגדיל להרים למלתחה הכחולה כשאמר “בכל מסעותיי על פני מדינות (ארה”ב), היחידים אשר ראיתי כי התלבשו כהלכה היו עובדי המכרות המערביים”.

לא מפתיע אם כך שלאורך השנים, גלשו בגדי העבודה הכחולים והפרקטיים אל מעבר לגבולות המכרות והמפעלים, תוך שהם מתמלאים באג’נדה אנטי קפיטליסטית, והופכים חלק מהמלתחה הבוהמיינית.

ההתרפקות האנושית על ערכים נוסטלגיים של שלווה ומינימליזם בעשור האחרון, הוביל להשבת בגדי העבודה השימושיים לקדמת הבמה (עובדה – המותג “אתא” שב לתחיה).

ונחזור לרגע ל”נערה עובדת”. בסוף העשור הראשון של המילניום הנוכחי, כתבת האופנה כריסטינה בינקלי מהמגזין “וול סטריט” כתבה הספד מרגש לחליפה הגברית-נשית, בו אמרה “החליפה האדומה התואמת – שפעם הוגדרה כהכרחית עבור אישה מנהלת – שיקפה תקופה בה נשים ניסו, לעתים באופן מסורבל למדיי, להתאים עצמן לתבניות גבריות”.
שמעת את זה, קת’רין פרקר?

פיקאסו אמר פעם, “כשנגמר לי הכחול, השתמשתי באדום“.
הפוך, פיקאסו, הפוך.
פשוט ללבוש שמלה כחולה, ולתת לחיים לזמן לך איזו הרפתקה שרק נמצאת להם במלאי.